בנם של אביבה וצבי. נולד ביום א׳ בתמוז תשי״ד (2.7.1954) בבית החולים ״אלישע״, הממוקם על הר הכרמל בחיפה.
ילדותו של איתן יצחק עברה עליו במושבה הציורית יסוד המעלה, שהוריו היו בין ראשוני מתיישביה. משחר ילדותו ניחן בטוב לב נדיר, תמיד היה שם כדי להושיט יד למי שנזקק, ילד מקובל ואהוב על חבריו.
מגיל צעיר עבד ברפת של אביו, ויילד עגלים כבר בהיותו בן שש. היה ברור לו ולכל הסובבים אותו שיהיה חקלאי כשיגדל, שכן לא עבר יום מבלי לראות ולבדוק את המטעים של המשפחה. ותיקי המושבה מספרים שפעם ראו טרקטור נוסע ללא נהג, והסתבר שבמושב הנהג ישב איתן בן השבע שבקושי הגיע להגה.
המוזיקה הייתה בדמו, אהב להקשיב ללהקת פינק פלויד, ליצירות של בטהובן ובאך, ולנגן הגיטרה ג'וליאן ברים. הנער ניחן בשמיעה מוזיקלית מדהימה ומדי פעם חטא בכתיבת שירים.
תכונות האופי שאפיינו אותו היו יושר, התייחסות מכבדת לכל אדם, טוב לב שאין במחוזותינו, עמקות תבונה וצניעות נדירה ששבתה את לב רואיו.
לאחר לימודיו, התגייס לצה״ל ושירת כלוחם בחיל השריון. במהלך שירותו הצבאי הוכשר כחובש קרבי. שירותו הצבאי היה תמהיל של עזרת לזולת וניצול יכולותיו לתפקד בקור רוח בעת מלחמה ומצבי לחץ. עזר לו גם הידע הרב שהצטבר אצלו כאוטודידקט על גוף האדם.
בשנת 1989, בעת שירות מילואים בעזה, נפצע אנושות. הוא אושפז במשך תשעה חודשים בכמה מבתי החולים בארץ בהם ״ברזילי״ באשקלון, ״רמב״ם״ בחיפה, ו״איכילוב״ בתל אביב. בשל פציעתו הוכר איתן כהלום קרב, שכן המראות במהלך תקיפת המחבלים בעזה הותירו אותו מצולק בנפשו מעבר לפגיעות הגוף.
לאחר שיקום ממושך, חזר ליסוד המעלה והחל לעבוד לצד אביו במטעים.
בשנת 1997 איתן פגש את מיכל בתערוכה שהיא הציגה ביסוד המעלה, שלושה ימים אחרי ההיכרות הציע לה נישואים וכחודש לאחר מכן נישאו, בל״ג בעומר. השניים הקימו את ביתם בנחלה המשפחתית ביסוד המעלה. בשנת 1998 נולד בנם הבכור תדהר ובשנת 2001 נולד בנם הצעיר הוד צבי. איתן היה אב אוהב ומסור לשני בניו, כל רגע פנוי היה מתענג על גידולם, וחופן אותם אל קרבו.
ביום י"ח באייר, ל"ג בעומר תש"ע, יום נישואיו, קפץ איתן אל מותו מגשר עכברה.
איתן שמיר נפטר ביום י״ח באייר תש״ע (2.5.2010). בן חמישים ושש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ביסוד המעלה. הותיר אחריו אישה ושני בנים, אם ואח.
מיכל אשתו כתבה: ״איתן שלי, הגעגוע לא נרגע. אתה איתנו בארוחות ליל שבת, בערבי חג ובימים של חול. חסר כל-כך. הוד שלנו מצליח בענק ועוד מעט יכבוש את הבמות בסערה, תדהר שלנו סולל את דרכו לכבוש את הוליווד, חלום שנחלם מגיל 10, זוכר? אני מביטה בשני בניי הנפלאים ומודה לאלוהים על המתנה המופלאה הזאת, להיות אמא שלהם. בימים האלה, כשהשכול נוקש בדלתות אין-ספור במדינת ישראל, כשאנחנו צריכים להילחם בחירוף נפש על הזכות ׳להיות עם חופשי בארצנו׳ וכשכל-כך הרבה לוחמים חוזרים מסויטים מהקרבות ומצטרפים מבלי שבחרו לעמותת ׳ערים בלילה׳, אני חושבת עליך יותר. בימים האלה אנחנו מדינה הלומת קרב והלב מדמם...
איתן שלי. הרבה לפני שהכרתי אותך אמר לי חבר שבפעם הבאה שירעד קולי זה יהיה בעלי - ואמנם כך היה. כשדיברתי איתך לראשונה רעד קולי... ומאז כשאני מזכירה אותך הקול לא מפסיק לרעוד. לא פיללתי שתמיד ירעד קולי בגללך... תשע שנים בלעדיך ואתה כל כך חסר לי. איתן ניצחנו! הוד ותדהר הדליקו משואה לזכרך. ניצחנו את אלה שלא רצו לתת לי לכתוב לך... סוף סוף אני כותבת... הניצחונות האלה כל כך עצובים, הייתי מוותרת עליהם כדי שנשב יחד בגינה ונשתה קפה. אני מדברת איתך כל יום ואתה לא עונה. תמיד אמרת לי ׳אולי תהיי קצת בשקט?!׳ אני מצהירה פה - מוכנה לשתוק... בשביל משפט, אפילו מילה ממך, אפילו סימן. תראה את הוד ותדהר, דמותך חיה בהם, בתנועות הגוף, בחיוך שבזווית הפה וכולנו קרועים מגעגוע. אתה בליבנו תמיד. אני מביטה בילדים ונפעמת על המורשת שהשארת פה, היה שלום אהובי״.
כתב בנו תדהר: ״אבא, בסרט 'לא זמן למות' ג'יימס בונד מבטיח לאהובתו וילדיה: 'יש לנו את כל הזמן שבעולם'. בסוף הסרט אנחנו מתבשרים כי הוא מפר את ההבטחה הזו, מת ומותיר אחריו את אהוביו. בחיים שלנו, גם אני הרגשתי כי לא היה זה זמנך ללכת, אבל כנראה שכבר לא הייתה דרך חזרה. הייתי רוצה לשאול אותך מלא שאלות, לבקש הסברים ואולי לכעוס עליך אבל החיים הם לא סרט. גם אם לפעמים אנחנו מרגישים אחרת, אנחנו לא כותבים את התסריט ואף אחד לא יכול לספר לנו את הסוף, גם אם הוא מר ומפתיע... היום אני עסוק בהשלמת החלל שהותרת אחריך, השלמה עם עצמי והפיכת המשפחה שלנו לשלמה. אני מקווה שגם אתה השלמת עם עצמך, שהתרת את הקשרים שהיו בך ואולי גם פתחת דרך חדשה שם למעלה. הזמן עובר, החיים משתנים. אנחנו גדלים ומתפתחים ורודפים אחרי החלומות שלנו, בקרוב אעבור למקום חדש ואצעד בדרך חדשה, ואתה נשאר פה, רק כמה צעדים מהבית שלנו, לא תוכל לבוא לבקר אותי אבל אני אמשיך לבוא מדי פעם לבקר אותך. אתה תמיד תישאר פה ובכל זאת תמיד תהיה בלב שלי. בכל מקרה אני כבר סלחתי לך על הכל אבא, עצוב לי שהסבל שלך אולי נגמר, אבל לצידנו עוד חיים כל כך הרבה כמוך שעוד סובלים וחלקם אפילו לא יודעים, על זה אין סליחה... יום אחד נוכל להיפגש, אני מקווה שתוכל לשתף אותי במה שעבר עליך, במה שלא ידעתי עליך כל השנים האלו שהיית פה, ומה שרק יכולתי לדמיין שעבר עליך אחרי שהלכת... אני אספר לך על כל החיים המשוגעים שעברו עליי בלעדיך אבל גם הרבה בזכותך... יום אחד ניפגש ונתאחד ואז יהיה לנו את כל הזמן שבעולם״.
הבן הוד כתב: ״שלום לך אבא, אני והמשפחה מאוד מתגעגעים אליך, היינו עיגול ועכשיו חסר חלק מהעיגול. לא יכולתי לבקש לי אבא יותר טוב ממך, אפשר למצוא בתוכך את כל התכונות הטובות שאפשר למצוא בבן אדם: טוב לב, נדיבות, יושר ועוד... כשאני מסתכל בשמים בלילה ורואה את הכוכבים, אני יודע שהכוכב הכי נוצץ זה הכוכב שלך. אני חולם עליך ולפעמים מדמיין אותך לידי, אני יודע שאתה כל הזמן לידי והנשמה שלך מחבקת אותי. אבא, לא חשוב כמה זמן יעבור אני תמיד אזכור אותך, אתה בתוך לבי״.